קונה קיה סיד לפירוק

סיד, סיד SW ופרו סיד ומה ההבדל ביניהם

הדגם הוצג לראשונה ב-28 בספטמבר 2006 בתערוכת פריז, והוא הרכב הראשון של קיה שתוכנן כולו באירופה עבור לקוחות אירופה. גם השם נולד משם, מהצירוף של ראשי התיבות האירופיים עם האותיות ED שמייצגות עיצוב אירופי. הייצור מתבצע בעיקר במפעל של קיה בסלובקיה, בעיר ז'ילינה.

באמצע 2007 הצטרפה גרסת הסטיישן, ובסוף אותה שנה הגיעה גרסת שלוש הדלתות שנקראה פרו סיד. משנת 2018 השם מופיע באנגלית בלי הגרש.

למה כל זה משנה למי שמוכר? כי חלקי המרכב, הזכוכיות והדלתות שונים בין שלוש התצורות. שער אחורי של סטיישן הוא לא שער אחורי של האצ'בק. דלת של גרסת שלוש דלתות ארוכה וכבדה מזו של האחרות. מי שמחפש חלק מחפש אותו לתצורה מדויקת.

הדורות של סיד ואיפה עובר הגבול

הדור הראשון, שנושא את הקוד ED, יוצר בין 2006 ל-2012. הדור השני, JD, יוצר בין 2012 ל-2018. בדור השלישי, CD, הייצור התחיל במאי 2018, ולצידו הוצגו גם גרסת הסטיישן וגרסת השוטינג ברייק.

הגבול בין הדורות הוא גבול חד מבחינת חלקים. פנס של דור ראשון לא נכנס לדור שני. לוח המכשירים אחר, ומערכת המולטימדיה השתנתה כמה פעמים לאורך השנים.

כדי לדעת מה יש לכם לא צריך לחפש באינטרנט. פותחים את רישיון הרכב וקוראים את השנתון ואת שם הדגם המלא.

מה קובע את ההצעה של קונה קיה סיד לפירוק

מתחילים ממה שנשאר שלם: מרכב בלי פגיעות עמוקות, פנסים תקינים, זכוכיות שלמות, פנים יבש וגלגלים שמסתובבים. אחר כך מסתכלים על המנוע ועל התיבה, ורק בסוף נכנס השנתון שקובע לאיזה דור שייכים החלקים ומי מחפש אותם היום.

יש עוד שכבה שמשפיעה, הביקוש עצמו, והוא לא קבוע לאורך השנה. בחודש אחד מחפשים דלתות ובחודש אחר מחפשים דווקא מנועים. אי אפשר להבטיח מראש איך זה ייראה.

תמונות פותרות את רוב זה. חזית, אחור, שני הצדדים, תא המנוע, הפנים ולוח השעונים.

ויש פרט אחרון שכדאי למסור מיוזמתכם: אם כבר הוצאתם מהרכב חלקים, למשל מצבר, גלגל רזרבי, מערכת שמע או פנס שעבר לרכב אחר במשפחה. זה לגיטימי לגמרי, פשוט צריך שזה יהיה ידוע מראש ולא יתגלה ביום שהגרר מגיע.

התקלות שמצטברות בסיד עם השנים

לרוב זה לא אירוע אחד גדול. זו רשימה שמתארכת. מתלים שהתעייפו, מיזוג שכבר לא מקרר, נזילות קטנות שהופכות לגדולות, חיישנים שמדליקים נורות בלוח, בלאי במערכת הבלימה, גומיות שנשחקו וידיות שנשברות.

בגרסאות הדיזל של הדגם, כמו בכל רכב דיזל מודרני שמשמש בעיקר לנסיעות עירוניות קצרות, מסנן החלקיקים ומערכת הפליטה הם נקודות שדורשות תשומת לב. בגרסאות עם תיבה ידנית, המצמד וגלגל התנופה הם פריטי בלאי מוכרים שהחלפתם עולה כסף אמיתי.

כל אחד מהדברים האלה לחוד הוא תיקון סביר. הצרה היא ההצטברות. הבעיה מתחילה כשהם מגיעים יחד, בדרך כלל בדיוק לפני מבחן הרישוי השנתי, והרשימה שיוצאת מהמוסך מגיעה לסכום שכבר לא מסתדר עם השווי של רכב בן שתים עשרה או ארבע עשרה שנה.

תיקון או מכירה, החשבון שסוגר את הדיון

רושמים שני מספרים זה מול זה. מצד אחד מה שהמוסך ביקש, ומצד שני מה שהרכב שווה היום במצבו הנוכחי, לא במצב שבו הוא היה לפני שלוש שנים. כשהראשון גדול מהשני, הדיון נגמר מעצמו.

יש מי שמנסה למכור פרטי במקום, וזה עובד כשהתקלה קטנה ומוגדרת. כשמדובר במנוע או בתיבה, הקונה הפרטי מוריד מהמחיר את עלות התיקון המלאה ועוד מרווח לעצמו, ואז ההפרש בין שני המסלולים מצטמצם לכלום. נוסף על זה יש מה שלא נכנס לטבלה, כלומר שיחות, מפגשים שמתבטלים ומיקוח על כל דבר שהקונה מוצא.

ויש עוד משתנה אחד שלא כולם סופרים. השעון ממשיך לרוץ. כל חודש נוסף שהרכב ממתין בחניה עולה כסף בביטוח ובאגרה, וגם אם הסכומים נראים קטנים בנפרד, אחרי חצי שנה הם כבר גדולים מההפרש שבגללו התלבטתם מלכתחילה. הזמן עובד נגדכם כאן.

מה כדאי להוציא מהרכב לפני שהוא עולה על הגרר

אנשים שוכחים דברים ברכב, ואחר כך מחפשים אותם. תא הכפפות, כיס הדלת, מתחת למושבים ותא המטען. שם יושבים בדרך כלל מסמכי הביטוח, דיסק חניה, מטענים, משקפי שמש וחפצים אישיים.

עוד דבר שכדאי לזכור הוא להוריד מהרכב תווית חניה של העירייה או מנוי כלשהו שמוצמד לשמשה. זה קטן, וזה מרגיז כשמגלים את זה אחר כך.

ואם יש ברכב מערכת ניווט או מולטימדיה שחיברתם אליה טלפון, שווה למחוק ממנה את הנתונים לפני האיסוף. אנשי קשר, יעדים שמורים וחיבורים אוטומטיים נשארים שם הרבה אחרי שהרכב עבר ידיים. אף אחד לא זוכר את זה ברגע האמת.