מה קורה לרכב אחרי שמוכרים אותו לפירוק

הנסיעה על הגרר ומה קורה בקצה שלה

הרכב מועמס ומגיע לאתר פירוק. שם הוא לא נכנס ישר לעבודה. קודם אנחנו מתעדים אותו, נותנים לו מספר פנימי ופותחים תיק עם הדגם, השנתון והמצב.

התיעוד הזה חשוב מאוד. כל חלק שיוצא מהרכב מקבל בהמשך סימון לפי הרכב שממנו הוא בא. בלי הסימון הזה אף אחד לא יידע להתאים אותו לרכב אחר. פשוט לא.

הטיפול בחומרים שבלעדיו לא מתחילים לפרק

לפני שנוגעים בבורג אחד מוציאים מהרכב כל נוזל וכל מה שעומד בלחץ. דלק שנשאב מהמיכל אל מיכל אטום. שמן מנוע ושמן תיבה. נוזל בלמים, נוזל קירור, נוזל הגה כוח ונוזל מגבים. את גז המזגן שואבים במכשיר ייעודי ולא מוציאים לאוויר.

יש גם רכיבים שדורשים יחס מיוחד. המצבר יוצא לאיסוף בפני עצמו. הצוות מנטרל את מטעני כריות האוויר כדי שלא יפעלו בטעות. ברכב היברידי או חשמלי מנתקים תחילה את מערכת המתח הגבוה. השלב הזה אינו קוסמטי. בלעדיו אי אפשר לעבוד בבטחה. זו גם הסיבה לפער. רכב שעומד שנים בחצר ומטפטף על האדמה מזיק יותר מרכב שעבר פירוק כמו שצריך.

הפירוק עצמו קורה בסדר הגיוני

מתחילים בחלקים שמגיעים בקלות ויש עליהם ביקוש קבוע. פנסים, מראות, גריל, ידיות, מכסה מנוע, דלתות. אחר כך פותחים את תא המנוע ומוציאים את המצננים, את המדחס, את האלטרנטור והמתנע.

היחידות הכבדות יוצאות בשלב הבא, כי הן דורשות מנוף ומקום. המנוע והתיבה יוצאים לפעמים כמכלול שלם ולפעמים בנפרד. בסוף מגיעים לפנים הרכב, למושבים, ללוח המחוונים ולמודולים. אף אחד לא ממהר. שבר קטן בזמן ההוצאה מאפס את הערך של החלק. לכן הקצב הולך לפי מה שמאפשר להוציא את הפריט בשלמותו. לא לפי מה שמסיים את היום מהר יותר.

מה קורה לרכב אחרי שמוכרים אותו לפירוק כשלא נשאר בו מה להוציא

בשלב מסוים נשאר שלד. פלדה, אלומיניום, קצת פלסטיק ומעט זכוכית. השלד נדחס ונכנס למסלול מיחזור המתכת, ומשם הוא ממשיך לתעשייה כחומר גלם.

זה הרגע שבו הרכב באמת מפסיק להתקיים ככלי רכב. עד אליו הוא היה מחסן חלקים. המכבש שרוב האנשים מדמיינים בהתחלה מחכה דווקא בסוף. ממש בסוף.

הגודל וכמות החלקים שהוציאו קודם קובעים כמה מתכת יוצאת מרכב אחד. לכן שני רכבים מאותו שנתון באותו אתר לא בהכרח מסתיימים באותה כמות. זה גם ההסבר לכך שאין מחירון אחיד לרכב לפירוק, כי כל רכב מייצר תמהיל אחר של פריטים למכירה ושל חומר גלם.

מה קורה לצמיגים, לגלגלים ולזכוכית

אלה שלושה פריטים עם מסלול משלהם. צמיגים לא מגיעים למגרסה עם השלד ויוצאים לטיפול ייעודי. חישוקי סגסוגת במצב טוב ממשיכים למכירה כמו כל חלק אחר. את השמשות השלמות שומרים כשאפשר להוציא אותן בלי לשבור. זכוכית עם סדק הולכת לפסולת.

לכן כשאתם שואלים מה קורה לרכב אחרי שמוכרים אותו לפירוק, התשובה המדויקת קצרה. הרכב יוצא לכמה זרמים ולא לזרם אחד. כל חומר הולך למקום שמתאים לו, וזה חלק ממה שמבדיל אתר מורשה מערימה בשדה.

למה לא כל רכב עובר את אותו מסלול

לא כל רכב נכנס לאותה שגרה. רכב חדש יחסית שהגיע אחרי תאונת דרכים עובר פירוק ברמת פירוט גבוהה. הסיבה פשוטה, יש ביקוש לכל פריט. רכב בן עשרים ממשפחת דגמים שכמעט אין על הכביש עובר פירוק גס יותר. חלק ניכר ממה שיש בו ממילא לא ימצא קונה.

התיעוד וההליכים זהים בשני המקרים. מה שמשתנה הוא כמה זמן מבלים על כל פריט, וזה בדיוק מה שהופך את הביקוש לחלקים לגורם שמשפיע גם על ההצעה שקיבלתם בהתחלה.

מה קורה לחפצים שנשארו ברכב

לא מעט אנשים נזכרים יום אחרי. משקפי שמש, מטען, מסמכים, תג חניה, מנוי לכביש אגרה, ואפילו חפצים בעלי ערך רגשי שנשארו בתא המטען.

לכן שווה לעבור על הרכב לפני שהגרר מגיע. תא הכפפות, התא המרכזי, כיסי הדלתות, מתחת למושבים, תא המטען והתא מתחת לרצפת המטען שבו יושב הגלגל הרזרבי. אחרי שהרכב יצא, החזרה של חפץ שנשכח נעשית מסובכת.

איך זה נראה מבחינת לוח הזמנים שלכם

השלבים שתיארנו כאן לא קורים באותו יום, וגם לא בסדר שאתם רואים אותו. מבחינתכם התהליך מסתיים בשני דברים בלבד. הרכב יצא מהחצר, והרישום שלו ירד.

מה שקורה אחרי זה בתוך האתר כבר לא באחריותכם. לכן כדאי לסגור היטב את החלק שכן נוגע לכם. מי שצריך שהעניין ייסגר במהירות ימצא פירוט בעמוד איסוף מהיר.